קרקוע, מציאות וחיבור לחיים

אפשר להגיד על מישהו שמחובר מאוד למציאות “ששתי הרגליים שלו על הקרקע”, כלומר הוא מרגיש את החיבור בין הרגלים שלו והקרקע שעליה הוא עומד. אנשים לחוצים לא מרגישים את הקשר עם האדמה מאחר שכף הרגל שלהם יחסית רדומה. הם אולי יודעים שכף הרגל נוגעת בקרקע אבל אין להם תחושה של החיבור. הם הסיגו את האנרגיה מהחלק התחתון של הגוף, כתגובה לפחד. 

אם הפחד היה גדול מדי, יכול להיות מצב שהאדם לא ירגיש בכלל את הגוף שלו, ויצמצם את התודעה שלו לראש בלבד. הוא יחיה באולם פנטזיה. הרבה אנשים חיים בתוך הראש שלהם יותר מאשר בגוף כדי להימנע מלהרגיש את הפחד וכאב שבגוף שלהם. התודעה שלהם יוצאת מהגוף והם חווים את עצמם כאילו הם מסתכלים על הגוף שלהם מלמעלה. 

אנשים שהגוף שלהם חי ורוטט יכולים להרגיש את המציאות של עצמם, ואפשר לקרוא להם אדם מרגיש. עד כמה בן אדם באמת חי, וכמה הוא יכול להרגיש הינו ביטוי של החיבור למציאות. 

הכוונה בלהיות מקורקע היא שאפשר להרגיש את הקרקע. כדי שאדם יוכל להרגיש את הקרקע, הרגלים וכפות הרגליים צריכות להיות מוטענות מבחינה אנרגטית. הן צריכות להיות חיות ועם תנועה, כלומר שיש בהן גם תנועה ספונטנית ולא רצונית כמו רטט. הרטט לא צריך להיות מרוכז. הוא יכול להיות שקט ועדין. כמו מנוע של מכונית, שיכול להיות שקט, אבל אם אין בכלל- אנו יודעים שהמכונית מקולקלת. כאשר כף הרגל נראת חסרת חיים, וכאשר הרגליים נראות דוממות וללא תנועה, אנו יודעים שלאותו אדם אין תחושות עם הקרקע. כאשר הרגליים וכפות הרגליים לגמרי בחיים, האדם יכול להרגיש תנועה וחמימות בתוכם.  

קרקוע הוא תהליך אנרגטי שבו זרם אנרגטי עובר בגוף מהראש ועד הרגליים. כאשר הזרם חזק ומלא, הבן אדם מרגיש את הגוף שלו, את המיניות שלו, ואת האדמה שעליה הוא עומד. הוא בקשר עם המציאות. הזרם של התרגשות מקושר עם גלי הנשימה, כך שכאשר הנשימה חופשית ועמוקה, ההתרגשות נעה באופן דומה. עם הנשימה או הזרם חסום, האדם לא מרגיש את הגוף מתחת לאזור החסימה. 

קרקוע קשור גם למצב של עצמאות ובגרות. כך גם העמידה מייצגת מצב בוגר יותר מאשר שכיבה על המיטה. אנו צריכים להבין שהרגשות של ילד, למרות שהם דומים לאלו של המבוגר- הם לא זהים. כעס של ילד הוא לא זהה לזה של המבוגר, ולא העצב ולא האהבה, לא באיכות הבסיסית שלה. זה לא אומר שתינוקות וילדים אינם מקורקעים,. הם מקורקעים דרך הקשר שלהם עם אמא שלהם, שמייצגת את האדמה, אבל הם לא לגמרי מקורקעים עד שהם לומדים לעמוד על הרגליים שלהם. 

כמו בתרפיה אנליטית , כך גם בתרפיה ביואנרגטית, אנו מודעים לחשיבות של להכיר את עצמך. בעבודה הזאת הSELF הוא לא רק ביטוי של המחשבה ותודעה, אלא גם של הגוף עצמו. הגוף יותר אובייקטיבי ועובדתי מאשר הביטוי של התודעה של האדם, שהיא סובייקטיבית. להכיר את עצמך, זה להכיר את הגוף שלך. הרבה אנשים לא מחוברים לגוף שלהם, או מרגישים רק חלקים ממנו. הם לא מקורקעים במציאות של הגוף שלהם. האזורים שהם לא מחבורים אליהם, מחזיקים את הרגשות המפחידים שהם חלק מהדמויות המפחידות של המחשבה שלהם. 

המקומות שבהם אדם לא מרגיש חלק מהגוף שלו, הם המקומות שבהם הוא מנותק מהרגשות שקשורים לאזור הזה. לסת מתוחה וגרון הדוק יחתכו רגשות של עצב, מאחר שהוא לא יכול לבכות. אם כל הגוף נוקשה, אין לאדם תחושה של רכות. ברמה יותר עמוקה, אנשים לא מרגישים רגש של אהבה, מאחר שהלב שלהם כלוא בתוך כלא נוקשה, שחוסם גם את המודעות ללב, וגם ביטוי של רגשות מהלב. 

המטרה של תרפיה היא גילוי עצמי, שמאפשר ריפוי של הנפש ושחרור של הרוח של האדם. 

3 צעדים מובילים למטרה הזאת.

הצעד הראשון הוא מודעות עצמית, כלומר להרגיש כל חלק מהגוף , והתחושות שיכולות לנבוע בתוכו. 

הצעד השני הוא ביטוי עצמי. אם לא נותנים לרגשות ביטוי, הם נהיים מודחקים ואז מאבדים קשר עם האני. הרבה אנשים מפחדים מהרגשות שלהם, ומתייחסים לרגשות כמסוכנים, מפחידים או משוגעים. כשנותנים ביטוי לרגש, אפשר להתייחס אליו בצורה רצונילית.

הצעד השלישי  לשחרור הוא שליטה עצמית. האדם יודע מה הוא מרגיש, הוא מחובר לעצמו.  יש לו גם את היכולת לבטא את עצמו באופן  מתאים. הוא בשליטה על עצמו. הלא מודע לא שולט בו דרך הפחד שלו מעצמו. אין אשמה או בושה לגבי מי שהוא ואיך שהוא מרגיש. אין מתחים שריריים בגוף שלו, שחוסמים ביטוי ומגבילים מודעות. במקום זה יש קבלה עצמית וחופש להיות.

התרפיה אינה ללא פחדים, היא לא מהירה וקלה, זה יכול לקחת זמן, אבל התגמול הוא שהאדם לא חי את החיים שלו לשוא. ובכך אפשר למצוא את המשמעות של החיים בחוויה עמוקה של שמחה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

מאמרים נוספים