Laughter needs a deep breath
הצחוק זקוק לנשימה עמוקה
השקט הפנימי – השקט העמוק שבו אין רטט בהוויה; אתה נוכח אך אין תנודות. כמו מאגר מים שקט, שאין בו ולו גל אחד שמתעורר; כל ההוויה שקטה, דוממת. בפנים, במרכז, שקט – ובפריפריה, חגיגה וצחוק. רק שקט עמוק יכול לצחוק, כי רק דממה יכולה להבין את הבדיחות הקוסמיות.
חייך הופכים לחגיגת חיוניות, נמרצות. בכל מה שתעשה, כל רגע הוא חגיגה, פסטיבל. אתה אוכל והאכילה הופכת לחגיגה, אתה מתקלח והמקלחת הופכת לחגיגה, אתה מדבר והדיבור הופך לחגיגה, מערכות יחסים הופכות לחגיגה. חייך החיצוניים (outer life) הופכים לחגיגה, אין בזה עצב. איך יוכל להתקיים עצב עם שקט? הנטייה הטבעית היא לחשוב אחרת: אתם חושבים שאם אתם שקטים תהפכו להיות עצובים. על פי רוב אתם חושבים כיצד להימנע מעצב כאשר אתם בשקט. אומר לכם אך זאת: שקט המתקיים עם עצב אינו יכול להיות אמיתי. משהו השתבש. פספסתם את הנתיב, איבדתם את הדרך. רק חגיגה היא ההוכחה שהשקט האמיתי מתקיים.
ומהו ההבדל בין שקט אמיתי ושקט מדומה? שקט מדומה הוא שקט מאולץ; ניתן להשיג אותו רק על ידי מאמץ. הוא איננו ספונטני, אלא מאולץ. אתם יושבים בשקט אך בפנים המהומה רבה. אתם מדכאים את הרחש ואז אינכם יכולים לצחוק. וכך אכן תהפכו לעצובים, מכיוון שהצחוק יהפוך למסוכן – אם תצחקו תאבדו את השליטה ואת השקט, כי את הצחוק אי אפשר לדכא. צחוק מנוגד לדיכוי. אם תרצו לדכא אל לכם לצחוק; כשתצחקו הכול יצא ויתגלגל החוצה. האמת תתגלגל עם הצחוק, והמדומה יאבד. ואם תפגשו קדוש (saint) עצוב, דעו שהשקט שלו מדומה. הוא אינו יכול לצחוק, או ליהנות, מכיוון שהוא פוחד. אם יצחק יקרוס הכול, המעצור ישתחרר וההדחקה תפרוץ החוצה. התבוננו בילד קטן, כשמגיע אורח ואתם אומרים לו “אל תצחק!” – מה יעשה? יסגור את פיו ויעצור את הנשימה, כי אם לא יעשה כך הצחוק מטבעו יתגלגל החוצה. זה יהיה קשה. הוא לא מביט לשום כיוון, כי אם יביט במשהו ישכח. ולכן הוא עוצם את עיניו, או כמעט ועוצם אותן, ומעכב ועוצר את הנשימה.
אם תדכאו את הנשימה היא לא תוכל להיות עמוקה. הצחוק זקוק לנשימה עמוקה; כשאתם צוחקים – נשימה עמוקה משתחררת. וזאת הסיבה שרבים לא נושמים עמוק, אלא רדוד. מכיוון שהדחקתם ודיכאתם המון בילדות, התוצאה היא שאינכם יכולים לנשום עמוק. בעומק טמון גם הפחד. מיניות דוכאה דרך נשימה, צחוק דוכא דרך נשימה, כעס דוכא דרך נשימה. הנשימה היא מנגנון לשחרור או לדיכוי ומכאן ההתעקשות שלי על נשימה כאוטית. אם תנשמו באופן כאוטי, אזי צחוק, צעקה, הכול ישתחרר החוצה, וכל העכבות ישוחררו. אין דרך אחרת להשתחרר מהן, כי עצירת הנשימה היא הדבר שדיכא אותן.
נסו לדכא כל דבר: מה תעשו? לא תנשמו עמוק, אלא רדוד; תנשמו רק מהחלק העליון של הריאות, ולא תיכנסו לעומק מכיוון שהעומק מדוכא. בבטן, הכל מדוכא. כשאתם באמת צוחקים הבטן רוטטת, לכן דמותו של הבודהה מוצגת עם בטן גדולה. הבטן נינוחה ואז הקיבה איננה מאגר מדוכא. ואם תראו קדוש עצוב, העצב הוא שם, אבל הקדוש לא. הוא דומם את עצמו איכשהו אך הוא פוחד בכל רגע. כל דבר יכול להפריע לו.
אין דבר שיוכל להפריע לשקט אמיתי. כשהוא מתרחש כל דבר יעזור לו לצמוח. אם אתם בשקט אמיתי תוכלו לשבת בשוק הומה וגם רחש השוק אינו יכול להפריע לשקט שלכם. אולי תוזנו מרחשי השוק והרעש יהפוך לשקט עמוק יותר בתוככם. בכדי להרגיש שקט אמיתי נחוץ שוק הומה, מכיוון שאם אתם בשקט אמיתי, אזי רחשי השוק הופכים לרקע והשקט הופך לניגוד המושלם. תוכלו לחוש את השקט הפנימי מבעבע אל מול השוק.
אין צורך להעפיל להרי ההימלאיה. ואם תלכו לשם מה תפגשו? כנגד הדממה של הרי הימלאיה ה- mind תמיד משוחח. ואז תרגישו את הפטפוטים בעוצמה חזקה יותר, מכיוון שהרקע הוא דממה.
אם הדבר האמיתי מתרחש ואתם אינכם פוחדים, אי אפשר לקחת את זה מכם. אין דבר שיוכל להפריע לזה. וכשאני אומר שום דבר אני מתכוון לכלום – כלום לא יוכל להפריע לזה. ואם יש דבר מה שיוכל, אזי השקט מאולץ, הוא טופח באיזה אופן; איכשהו הצלחתם לנהל אותו. אך דעו: שקט מנוהל איננו שקט, בדיוק כמו אהבה, היא איננה יכולה להיות אמיתית אם היא מאולצת.
