במשך שנים רבות תחילה כמטופלת ואחר כך כמטפלת חוויתי טכניקות שונות ומגוונות של עבודה עם הגוף והנפש. הנשימה הייתה טכניקה שתמיד ברחתי ממנה וחשבתי שזה וודאי לא שונה מאפשרויות אחרות אז בשביל מה להתאמץ ולנסות. היום אני יודעת שהיא הדבר היחיד שהייתי זקוקה לו.
יום אחד (כמו באגדות) החלטתי לנסות, (כי ניסיתי כמעט הכל..) התחלתי אבל עדיין עם המון התנגדות (כאילו מישהו מכריח אותי); זה דרש ממני מאמץ, נחישות והמון נכונות אבל ידעתי שמטרת ההתפתחות וההעצמה הפנימית עומדת מעל הכל וזה הקל. לאחר התנסות אחת ראשונית כבר ידעתי והרגשתי בכל תא ותא בגופי שאין דרך חזרה, שחזרתי הביתה, שזה הכי קרוב שאפשר, הכי הווה שיש ושאין דרך אחרת להיות כל כך קרובים לעצמנו כמו הנשימה שאיתה הגענו לעולם ואיתה נעזוב.
התהליך הנפלא שמתפתח הוא מידי, אין “מיינד”, אין זמן, אין מה ללמוד, אין מה לחשוב איך עושים, והכי חשוב בעיני אין מקום לשיפוט…
הנשימה מגיעה עד הכי עמוק בתוכנו, אל תוך הניצוץ שכולנו מחפשים, היא מסירה מאיתנו שכבות עבות של העולם האשלייתי שיצרנו בתוכנו, היא מאחדת את הפיזור, ממקדת ובכל רגע נוגעת ברגשות וברגישויות החזקים ביותר שמנהלים אותנו. הנשימה מעניקה ביטחון פנימי, פותחת מקום ליצירתיות חבויה, משיבה את העוצמה שיש בכל אחד מאיתנו, מביאה את השקט הביתה ומעבר לכל הלב נפתח ואין שום דבר חיצוני שיכול למלא את הווייתנו כמוה.
עם העבודה התפתח הרצון להפסיק לחפש ולצאת לחופשי
להתחבר ולא להתנתק…
להרגיש ולא לפחד
להסתכן ולא לוותר
להסכים להיות, העצמי האמיתי, החיים עצמם, האהבה… הכל כבר איתנו מהתחלה ועד הסוף…
ועל רישי עצמו, הכל כבר נאמר אז זה וודאי לא נשמע מקורי ובכל זאת, יש בו הכל, עוצמה, כנות, רכות, חוש הומור, נוכחות מלאה, הקשבה, מקום מכיל לכל אדם, יכולת להניע אותנו פנימה ברגע הנכון למקום הנכון, ומעל הכל אהבה לאנשים, ליקום, לעשייה… וכמובן לנשימה…
באהבה לכולם,
שנבחר באהבה, ננשום, נצחק ונפתח את הלב…
לימור
