מתי מתחילים החיים ? האם ביום לידתנו ? אולי ביום שבו הורינו חגגו להם ונוצר מפגש ההתעברות שלנו ? על קיברו של אושו, המורה הרוחני, כתוב “לא נולד ולא מת, רק ביקר בכדור הארץ בין השנים …” מה שבטוח הוא, שהנשימה הראשונה שלנו התחילה בתום תהליך ארוך ומפרך – הלידה.
במהלך השנים בהם אני מטפל ותוך כדי לימודי התרפיה הפרימיילית בהשראתם של וויליאם ריך, ד“ר ארתור ג‘נוב, אלייס מילר, ליאונרד אור ואחרים, אני פוגש שוב ושוב את האופן שבו ראשית חיינו יצרה דפוס ראשוני במבנה אופי אישיותנו ודפוסינו הרגשיים, דבר שמניע אותנו ומשפיע עלינו במהלך חיינו כילדים וכבוגרים.
השלב הראשון : החודשים הראשונים בבטנה של אימא. כן, כבר אז התחלנו ללמוד על החיים, לגדול ולהתפתח ביחד עם אמא. מצבה הרגשי, הגופני והנפשי יצרו את האקלים הראשוני להתפתחותנו. הרחם הייתה בשבילינו כל העולם, מיקרו– קוסמוס. הינו מחוברים באופן מושלם לאמא ולא ידענו פרוד מהו. אז, כאשר אמא הייתה שמחה, האקלים שבו גדלנו היה אביבי ונעים וכאשר אמא הייתה בדיכאון האקלים היה אפור וסגרירי. אם קרה שאמא לא הייתה מוכנה להריון והיא בעצם לא רצתה בנו, כבר אז נוצרה תחושה של חוסר שייכות וניתוק. אולי התפתחנו עם אח או עם אחות תאומים ונאבקנו על מקום והזנה. אם קרה שאמא הייתה עצבנית וכעוסה ונשימתה קצרה, חווינו זאת כמו גלים בים. מגבלה פיסית ושמירת הריון אצל האם לדוגמא, יכולים להתבטא כפחד ולפעמים אפילו כייאוש. מלחמה, מצב של יחסים בלתי תקינים בין ההורים וכל דבר אשר השפיעה על אמנו, השפיעה עלינו באופן ישיר ויצר את האקלים הבסיסי להתפתחותנו.
שאלו את השאלה – באיזה רחם התפתחתם ? איזה חיים היו אז לאמא ? זה לא בשביל להאשים, אלה כדי לנסות ולהבין את הדפוסים המובנים בנו ואשר חלקם חוזרים על עצמם ומעכבים אותנו כיום. חשוב להבין שאם הסביבה / האקלים בו גדלנו היו קשים, נאלץ התינוק לנתק את הקשר עם רגשותיו. זאת על מנת לשרוד ולהתקיים.
הנשימה הראשונה והניתוק מהרחם: תהליך הלידה מתחיל בתום 9 חודשי הריון בהם הגענו למוכנות, לצאת אל העולם. בהשוואה למשל לסוס אשר נולד, מנער את השלייה ומתחיל ללכת, האדם לא יכול לעשות צעד אחד לבדו וזקוק לאימו על מנת לשרוד. עובדה זו מתארת את חשיבות הקשר בין התינוק לאימו בזמן הראשוני שלאחר הלידה. עקב מגבלת יחס המידות בין האם והתינוק ואי היכולת להישאר ברחם זמן ממושך יותר, התינוק משלים את שלב ההתפתחות הראשוני מחוץ לרחם. הוא זקוק להזנה, הגנה, סביבה חמה, תמיכה והכוונה. הנקת האם לא מסתכמת בחומר שכן בפן הרגשי התינוק מתחבר למקורותיו וחווה את הקשר ל“רחם האבוד“. עד לעת שבה יוכל לעשות את צעדיו הראשונים, לפרוש כנפיים ולהיות עצמאי יותר, הוא זקוק לביטחון ואהבה. בשלבים הבאים חשיבותו של האב הולכת וגדלה, התינוק מתחיל להתעניין בעולם שבחוץ, הופך חזק יותר וסקרן וזקוק לדמותו של אביו ממנו ילמד את צעדיו הראשונים בחייו העצמאיים.
תהליך הלידה הוא תהליך אנרגטי ועוצמתי ביותר עבור האם והתינוק. התינוק אשר היה עד עתה מוגן ומחובר על אימו, עושה את הדרך לאוויר העולם לנשימתו הראשונה ולעצמאותו. חישבו על עצמכם נכנסים לתעלה צרה ולוחצת שאין אתם יודעים מה בסופה לוחצים ונלחצים החוצה. לי זה נשמע מפחיד… בהחלט יכול להיות שתחושת קלסטרופוביה במקומות הומי אדם, מעליות, מטוסים, חדרים סגורים ועוד.. קשורה לאותו זיכרון של חוויית הלידה ולמצוקה שהייתה לנו שם. עם זאת הלידה מכינה את האדם לחיים, שכן גם בחיים יש צורך להתמודד ולהיאבק. לכן למרות שהלידה היא חוויה טראומתית עבור התינוק הרך, איכות הלידה והדרך בא הגענו לעולם יצרו בנו דפוס הישרדותי קיומי משמעותי וחשוב. הרי גם בחיינו הבוגרים אנו עוברים לא מעט התחלות חדשות שדורשות מאיתנו חסינות והתמודדות.
עם זאת, לא תמיד תהליך הלידה עובר חלק ולפעמים יש סיבוכים. לידה בחודשים מוקדמים של ההיריון יכולה לגרום לילד לצאת בלתי מוכן אל אוויר העולם וההתמודדות עם החיים. חישבו על תינוק שמועבר לאינקובאטור להשלמת תהליך הבשלות. הוא רחוק מהסביבה אותה הכיר, ועכשיו הוא נמצא בתנאים סטרילים לא טבעיים. איך הוא ירגיש ? לידה בניתוח קיסרי, דבר אשר הפך להיות פופולארי יותר ויותר, לוקח מהילד את ההתנסות הראשונה שלו בתהליך החיים. עובדה זו יכולה להתאפיין בהמשך החיים כוויתור, המתנה ואיבוד כיוון. חישבו על השינוי הקיצוני: פתאום נפתחת הבטן בלי שום הכנות, אורות חזקים, ויד גדולה שמוציאה את התינוק מהרחם. שמישהו יבוא ויעזור…שמישהו יוציא אותי מכאן ! . לידה ממושכת וקשה יכולה לבוא לידי ביטוי במאבק מתמשך בחיים, הילד לומד שעל מנת לשרוד הוא צריך לדחוף ולהיאבק, בנוסף אולי הוא ימשיך ויאחר להגיע. לידה עם חבל הטבור על הצוואר יכולה להתאפיין בדפוס, שעל מנת לחיות צריך להרפות. אם הילד ידחוף הוא עלול להחנק ולמות וכך, גם הוא לומד לוותר ולא לעמוד על שלו. לידה קצרה במיוחד יכולה לגרום לבלבול ויש סיכוי שנקדים תמיד את כולם. לידה במלקחיים או בוואקום יוצרים לחץ אדיר על התינוק ובחייו הוא עלול לחפש לחץ ובמקביל עזרה ממקורות חיצוניים. כך, כל לידה וצריבת התודעה האופיינית לה, בדומה למחשב ערום וחדש המקבל את התוכנה הראשונה שלו.
לאונרד אור מפתח שיטת הריברסינג – לידה מחדש טוען שיש צורך לעבור סימוליציה של לידה עשרות פעמים במטרה להשתחרר מאותו דפוס וזאת דרך הנשימה. כמי שמטפל דרך הנשימה בטכניקות אנרגטיות : ריברסינג , פולסישן, ביו–אנרגיה, אין לי ספק שכדי להיות מסוגלים ליהנות ולהרגיש שוב את החיים במלוא עוצמתם אנו זקוקים לאינטגרציה בין השכל, הגוף והרגש. רגשות מודחקים וחווית עצורות מונעות מאיתנו את היכולת למצוא את השקט ולהיות במדיטציה. פחד מהבפנים ורגשות מודחקים משאירים את האדם לא מסופק ורצוץ בחיפוש מתמיד אחר גירויים חיצונים שימלאו את אותו חסר, שכנראה איננו קיים בשום מקום אחר פרט לנו, בתוכנו עצמנו.
שלא נשכח, להודות לחיים אלו, שניתנו לנו כמתנה ושבכל נשימה נזכור את פלא הבריאה.
רישי