אני רואה שהילד מסתכל אלי

ידעתי שזה מתחיל בשמונה בערב. יצאתי מתוך שגרת הערב בבית, משאיר מאחורי את האישה והילדים. היא תסתדר. בדיוק לפני שאני עוזב, הטלפון הנייד מצלצל. יש ישיבה דחופה. אני יכול להצטרף? אף אחד אחר מהקבוצה לא יכול, וזה מאוד חשוב, והמנהל של המנהל ביקש להודיע לי שהוא מבקש שאני אצטרף. עניתי שלא, וגם נתתי סיבה. אבל כשנכנסתי לאוטו פתחתי את הסלולרי והתקשרתי.

מהשיחה כמעט ולא הבנתי כלום. גם משום שהצטרפתי באמצע, אבל בעיקר לא הצלחתי להבין על מה הם מדברים. הם שם יושבים בחדר אחד מעבר לאוקיינוס, ערניים ועליזים, לא קשובים לכל מי שלא יושב איתם. אז מה אם המיקרופון דפוק, ואני לא שומע כלום. הרי אני לא באמת שם.
אבל בכל זאת ניסיתי להקשיב. מדברים על דברים שיקבעו את עתיד הארגון שלנו. ואני לא מצליח להבין מה הם רוצים. לא מצליח להשתתף, בטח שלא להביע דעה. החוויה מאוד מתסכלת, מאוד לא פורייה. מייאשת.
גם הפקקים של הערב. אני תקוע עם עוד אלף מכוניות. מקווה לא לאחר.

אני מחנה את האוטו, סוגר את הדלת בטריקה, והולך לכיוון הבית במפה. כבר שמונה. נקווה שלא יתחילו מיד. הרי זה המפגש הראשון, ובטוח שעוד אנשים יאחרו.
אני מרגיש שאני מאוד סוער. השיחה המתסכלת בטלפון, הניסיון לא לאחר, הלחץ. יש גם התרגשות וחשש מהלא נודע. אין לי מושג לקראת מה אני הולך. הכותרת היא סדנת נשימות, אבל מה זה אומר? שמעתי קצת מפה ומשם. דיברו על חוויות מאוד חזקות. אבל אין לי ידיעה ברורה על מה שהולך לקרות.

אני כן יודע שאני צריך ללכת לסדנה הזו. זה ברור לי. אני מרגיש שאני נמשך לסדנה מבפנים. קול שאומר לי שזה מה שאני צריך כרגע. אז הלכתי.

כשאני נכנס אני קצת מופתע. כבר יש בערך עשרה אנשים. זה לא בדיוק מה שציפיתי למצוא. בדמיון ראיתי אנשים צעירים, לובשים שרוואלים וחולצות לבנות. והנה אני מוצא אנשים רגילים, קצת מבוגרים, קצת יותר צעירים. לובשים בגדים רגילים, ומדברים כמו אנשים רגילים.
בחורה אחת מנהלת את התשלום. פונה בעדינות לאנשים כשהיא אוספת בנק קטן לתוך מעטפה חומה.
אני מתיישב בצד, מרגיש לא שייך. העין מחפשת עוגן, ומוצאת שתי בחורות ובחור צעיר, שמרגישים יותר קרוב. הם לא מכירים אחד את השני, גם לא כל כך מדברים ביניהם.
אני עדיין בתוך הסערה. מנסה להוריד הילוך. הראש מלא במחשבות כמו פופקורן בשמן רותח.
אחרי כמה דקות נכנס רישי. עכשיו כבר אין הפתעה. נראה כמו בתמונה שראיתי. מברך את כולם ומזמין להיכנס לסטודיו. נכנסים לחדר גדול עם רצפת פרקט. הקירות לבנים, ועל הרצפה מזרונים וכריות.
מתיישבים, ורישי מזמין להיכרות. בלי סדר, כל אחד מתי שירצה.
אני מחכה, מנסה להרגיע את דפיקות הלב. לשחרר את הרעש שצועק בראש. ולקראת הסוף מציג את עצמי.
מתחילים עם הנשימות. בהתחלה הכול רגוע. נושמים מהבטן, מהסרעפת, מבית החזה. הנשימות מלאות אוויר, מלאות כוונה. אני מתחיל לחייך. ההרגשה טובה, ולאט לאט אני שוקע בצמר גפן של שקט.
רישי מעלה את הקצב. הנשימות עכשיו יותר אנרגטיות, יותר חזקות, מלוות בקולות נשיפה. אין הנחיה קרובה, כול אחד עושה לפי ההנחיות של רישי.
אין לי מושג כמה זמן עובר, ורישי מזמין לחזור לשבת במעגל. רוצה להסביר על העבודה שנעשה היום.

עד עכשיו זו היתה ההקדמה. עכשיו מתחיל הדבר האמיתי. רישי מסביר על נשימה אנרגטית, על מחזור נשימה מהיר שעובד לבד, בלי הראש, במחזוריות משל עצמו. שמאפשר חיבור עמוק לרגשות חבויים, ללחצים. אני מבין את הדברים שהוא מדבר עליהם, אבל לא מבין מה הקשר ביניהם. איפה החיבור.

רישי מזמין מתנדב. עובד קם. הוא כבר עשה את הסדנא הזו פעם אחת, וזו הפעם השנייה שלו. הוא מתקרב לרישי ונשכב כשראשו קרוב לרישי. עיניו עצומות, גופו פרוש על המזרון, ידיו ורגליו ישרות. מרגישים שקט בשכיבה הזו.
עובד מתחיל לנשום. רואים את בית החזה עולה ויורד בתנועות גדולות. נשימה קצבית, מחוברת, בלי הפסקה. ותוך כדי כך רישי מסביר שהנשימה היא כמו גלים, עם מחזור משלה, ושצריך פשוט לנתק את הראש, והנשימה כבר תמצא את הקצב שלה.
קצב הנשימות של עובד מתגבר. רישי מלווה אותו במגע רך, מקיף בידיו את ראשו, עיסוי קצר בצוואר. אני מתחיל להרגיש חוסר נוחות. הנשימות של עובד הופכות מהירות יותר ויותר, והן עדיין מאוד חזקות. רישי קשוב מאוד, ובשלב מסוים מניח יד במרכז בית החזה של עובד. ההשפעה מיידית. הנשימות של עובד מתגברות, ומגיעות לצעקות, הידיים והרגליים מתחילות לרטוט ואחריהן כל הגוף. עכשיו הנשימות כבר מהירות מאוד, כמו רכבת דוהרת. עובד בטראנס. כל הגוף מתפתל, צועק, מתעוות. לרגע ננעל בתנוחת עובר, לרגע מכה על המזרון. אני בהלם. המחזה מפחיד, חסר שליטה. אין לי מושג לאן זה הולך. אני קפוא.

רישי מדבר אל עובד, מבקש ממנו לחזור, ולאט לאט עובד נרגע. הנשימות מאטות, הגוף מפסיק להתפתל. העיניים של עובד עדיין עצומות. הוא מסתובב, על הצד, מקופל, נראה ישן. רישי מלווה אותו במגע ובדיבור רך. אחרי כמה דקות עובד פוקח עיניים, מתרומם לאט וחוזר למקומו.
אנחנו יוצאים להפסקה. החוויה חזק מולי. אני מבין שזה לא בדיוק מה שחשבתי, וזה מפחיד. רישי הזכיר את הפחד, דיבר עליו, ועכשיו אני מרגיש אותו. אף פעם לא ראיתי דבר כזה.
בחזרה לחדר. הפעם המזרונים מסודרים אחרת. פרושים אחד אחד ברחבי החדר. לא נוגעים אחד בשני. על כל מזרון כרית אחת. אני רואה בין המזרונים כמה חבילות טישיו. אני מתחיל להבין לאן הדבר הזה הולך.
רישי שם מוזיקה קצבית, מבקש שנקפוץ, ונרוץ ונרקוד במקום. השיר הוא של הג’יפסי קינגס, ונחמד לי לקפוץ איתו. אני מרגיש איך הקצב של הגוף עולה, הלב מתחיל לדפוק מהר יותר.
אחר כך עושים רכבת. שניים שניים, ידיים משולבות אחד בשני, הנשימה היא המנוע. ורישי לוקח אותנו יותר ויותר מהר. אני נושם בקצב שלא ידעתי שאני יכול. נשימות מהירות מאוד, חזקות, אגרסיביות.
אני שוכב על המזרון שלי. הראש על הכרית, עיניים עצומות. מתחיל לנשום כמו שרישי הסביר. נשימות מהבטן, עם חזה פתוח. נשימות חזקות. הגוף נמצא באנרגיה גבוהה. אני מרגיש את הלב דופק חזק ומהר. אני מפחד. האם הגוף יעמוד בחוויה כזו? אני מחליט לנסות. נושם נשימה מעגלית, בלי עצירות. כמו בוכנה. עדיין מפחד. אני יודע שרישי ושני המנחים האחרים מסתובבים ביננו. אני מרגיש אותם. זה נותן ביטחון.
בראש נוצרת לי תמונה של שמיים כחולים. אין בה רגש. רישי דיבר על להזמין רגשות לעלות, אבל פה זה רק שמיים כחולים. אני מרגיש שקצב הנשימה מתגבר. עם כל הוצאת אוויר יוצא גם קול חזק. אני משחרר שליטה. נשאר רק עם הנשימה. אני מתחיל להרגיש זרמים בגוף. באזור הבטן, ועולים לכיוון החזה. הנשימה הולכת ומתגברת לבד, במחזוריות משלה. הקולות יותר ויותר חזקים. אני מרגיש זרמים חזקים בגוף, הידיים והרגליים מתחילות לרעוד. הוצאת האוויר היא כבר צעקה, שהולכת ומתגברת.
פתאום אני חש בנוכחות לידי ונדרך. הנשימה מיד מאבדת קצב. אני מבין שאחד המדריכים נעמד לידי, אבל אני כבר לא שם. הנשימה חוזרת מהר למצב הרגיל. עדיין יש בגוף זרמים חזקים, בעיקר בבטן, אבל האנרגיה נעלמה. חזרתי לשלוט בנשימה.
המוח חוזר לעבוד. החוויה חזקה מאוד ברמה הפיסית. אני לא מרגיש שהייתה חוויה רגשית, אבל הזרמים בין הבטן והחזה לא מפסיקים. אני שוכב על המזרון, עיניים עצומות, מנסה לעבד את מה שעברתי.
אני מנסה לחזור לנשימות האנרגטיות ולא מצליח. פעם אחרי פעם אני מתחיל ועוצר. זה מפחיד, והגוף עדיין מגיב לאנרגיות הגבוהות.
אני שוב מרגיש נוכחות לידי, ואחרי כמה שניות אני מרגיש מגע בכפות הרגליים. מישהו שם את כפות ידיו בעדינות על כפות רגלי. כאילו שואל אם זה בסדר המגע. אם אני מוכן.
אני מרפה את הגוף. כן, זה בסדר. אני מוכן.
אני חוזר לנשימות האנרגטיות, אני מרגיש את המדריך עובר ליד הראש שלי, ראשו מעל ראשי, ידיו מעסות את צווארי. אני מרגיש את הנשימה שלו, ונותן לנשימה שלי לזרום.
ולה לי בראש תמונה. תמונה של ילד עצוב, יושב בתוך צינוק עמוק. שחור. ראשו בין ידיו.
אני מכיר את הילד הזה. זה אני. ילד קטן, עצוב, מיואש. שחטף כל כך הרבה מכות, מלא פחד. סגור בעצמו, לא יוצא. הוא כבר שכח איך צוחקים, איך רצים על הדשא מתחת לשמש. מסכן, שבור. שגדל באווירת אלימות וטרור. בתוך אי ודאות נוראית, הולך בשדה מוקשים, כשכל צעד יכול להפעיל את המוקש הבא, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מתי זה יבוא. ילד לבד, בלי אף אחד. בלי חום ואהבה. בלי אמפטיה. רגיש כמו עצב חשוף, כבוי כמו נר שנגמר. יושב בצינוק החשוך, בלי אור.
הנשימות נעשות מהירות. אני עם הילד הזה, ואני מרגיש שאני רוצה לצרוח את הכאב שלו. ואני מוצא את עצמי צורח במלוא הריאות את הכאב, בוכה את הצער והאובדן. חווה את הפחד. והפחד עצום כל כך. והגוף מתפתל ומכה במזרון. אני צורח עד שאין לי יותר אוויר. זרמים בלתי אפשריים עוברים לי בגוף. כמעט משתקים אותי. אני מרגיש יד בתוך ידי.
הנשימות מתחילות להאט, ואני בוכה. בוכה על הילד שככה סובל. על הבדידות והצער.
אני שוכב על המזרון. הנשימה חזרה לקצב רגיל. אני מלא ברגשות שעלו. הגוף עדיין חווה את הקתרזיס.
התמונה חזק מולי, והעיניים שלי עדיין עצומות. אני שומע את האחרים נושמים, חלקם צועקים.
המוזיקה באה בגלים, כאילו מזמינה כל פעם מחדש לחזור לנשימות החזקות. אבל אני סחוט. אני אפילו לא מנסה. עדיין חזק בתוך החוויה.
שוב מישהו לידי. אני שומע את רישי מבקש ממני לפקוח עיניים, להסתכל עליו.
אני פוקח עיניים, וחוזר לחדר. רישי מאוד קרוב אלי. שואל איך אני מרגיש. עובר זמן עד שאני עונה. “עברתי חוויה עמוקה מאוד”. אני יודע שהוא מבין. “התחברתי למקום מאוד כואב”. “כן. ראיתי” הוא אומר. “הייתי איתך כל הזמן הזה”.
אני שוכב על המזרון. מסביבי ממשיכים האנשים האחרים בנשימות שלהם, אבל אני במקום אחר. חווה את הרגשות שעלו. לא מנסה לברוח. מחבק ומלטף את עצמי. מנסה להרגיע.
המוסיקה מתחלפת. נגמר הסשן האנרגטי, ומתחיל שלב ההרפיה. המדריכים עוברים, ומכסים כל אחד בשמיכה. אני מתמסר למוזיקה השקטה, לרוגע. נושם שקט. הגוף שוקע.
מתחיל שיר שקט. זמרת עם קול מלאכי שרה לאט. ואני מוצא את עצמי ליד הפתח של הצינוק, ומלאך לבן מתקרב עם שרביט אור. והאור מאיר דרך הפתח העגול של הצינוק, אבל לא חודר לתוכו, רק בקצה. ועולה בי מחשבה מפחידה. שהילד שם למטה צריך להיוולד מחדש. תם פרק. אבל זה כל כך מפחיד, כי כדי להיוולד מחדש צריך קודם למות. ואני נמצא שם, מעל פתח הצינוק, לא יודע מה לעשות.
אני רואה שהילד מסתכל אלי. אני מניח לידו נר אחד לבן. ויוצא.

עיניים חומות
רישי מזמין את כולם לחזור למעגל סביבו. אני קם לאט. נותן לגוף לחזור. כולם כבר ישובים, אני רואה את אחת הבחורות שראיתי בכניסה, ויודע ששם אני רוצה לשבת. אני ניגש ומתיישב על הרצפה.
רישי שואל אם מישהו רוצה לשתף. אני מרגיש שיש לי מליון דברים להגיד. אבל בסוף בוחר להגיד תודה לרישי ולמדריכים. ומספר שהייתה לי חוויה חזקה מאוד. גם אחרים משתפים. מדברים על הפחד, ועל הקושי לשחרר.
כשכולם מסיימים, רישי מחכה קצת ואז פונה לאחת הבחורות. “איך את מרגישה?” אני ממש יכול להרגיש מה קורה. היא לא הצליחה להשתחרר. כנראה עצרה, לא נתנה לנשימה לזרום. אבל היא לא משתפת. מחייכת חיוך נבוך, עצור.
רישי שואל אותה אם תסכים לתרגיל קצר. מזמין אותה לשבת לידו. היא מהססת, לא מסכימה. אבל בסוף נעתרת, ובאה לשבת לצידו על המזרון. הוא מבקש ממנה בקשה מוזרה. להסתכל עלינו, וליצור קשר עין עם כל אחד מאתנו.
אני יושב כמעט בקצה החדר, כמעט הכי רחוק ממנה.
היא מתחילה מהצד השני. עוברת אחד אחד עם מבטה. מתעכבת רק כמה שניות או אפילו פחות על כל קשר.
אני לא מסיר ממנה את מבטי, והנה היא מסתכלת בעיניי ואני בעיניה. אני רואה בעיניה קושי, וגם עצב. אני מרגיש שאני רוצה לעזור. מעביר לה במבט חמלה ועידוד וממש יכול להרגיש שהיא מקבלת. שנוצר קשר.
כשמסתיים התרגיל רישי פונה לכולנו ומבקש שנעשה מדיטציה בזוגות, עם קשר עין אחד עם השני.
אני מסתובב חצי סיבוב ושואל במבט את הבחורה שהתיישבתי לידה. היא מסכימה במבט. מזמינה אותי לשבת מולה על המזרון, אבל אני בוחר להישאר לשבת על הרצפה.
שנינו עוברים לישיבת לוטוס אחד מול השני.
אני מביט בעיניה. יש לה עיניים חומות. היא משיבה במבט, ומתחילה לחייך. ואז מסיטה את מבטה. אני מרגיש שקשה לה לשמור על קשר עין ישיר כזה. אני משפיל את מבטי, ואחרי כמה שניות מרים את עיני שוב.
העיניים החומות מביטות אל עיני. זה מרגיש לי טבעי, ליצור ככה קשר עין. הפעם היא נינוחה יותר, אבל אחרי כמה שניות שוב מתחילה לחייך. חיוך קטן שמתחיל בזוית הפה וממשיך לחיוך רחב, בשפתיים פתוחות. אני מחייך, ושוב משפיל את מבטי. אני נזכר בקטע מספר שקראתי, בו הגיבור מספר לדמות אחרת על הדברים הקשים שעבר. והאיש מקשיב, ומשפיל את מבטו כשלגיבור קשה לספר.
כשהרמתי את עיני המבט בעיניה היה שונה. שקט יותר. נוצר קשר עין ארוך, אמיתי. הרגשתי שאני מביט לתוך הנפש שלה. ויכולתי לראות שם המון טוב. טוב טהור. מוקף בהמון יופי. הפנים שלה היו שקטים. החזה שלה עולה ויורד בנשימות קצובות. הפה סגור ברוך.
יכולתי גם לראות קושי. מדי פעם העיניים התכווצו. האישונים מתחילים ללכת הצידה, לנתק מגע. ואז גם אני משפיל מבט, וקשר העין נוצר שוב.
ראיתי שעולות בעיניה דמעות, ומרטיבות את קצה העין. ראשה מוטה קצת. עכשיו המבט שלה היה עמוק יותר, מעט עצוב. אבל עכשיו גם לא נותק המבט, ושוב יכולתי לראות את הטוב והיופי. כאילו אני מסתכל ישר לתוך הנפש שלה.
רישי מבקש שניצור מגע בקצה האצבעות. שנינו מושיטים את הידיים קדימה. אנחנו מחייכים. האצבעות שלנו משלימות עשרה גשרים. אחר כך אנחנו מחזיקים ידיים. ועדיין העיניים קשורות אחת לשניה.
רישי מסיים את המדיטציה. מציע להיפרד במגע, בחיבוק. אנחנו מתקרבים, ואז מתחבקים. אני נותן לה נשיקה על הלחי ולוחש באוזנה “תודה”.
עומר

השאירו פרטים
לתיאום פגישת ייעוץ
ללא התחייבות וללא עלות!