רובנו חיים את חיינו בעולם של הזמן, בזיכרונות מהעבר ובציפייה לעתיד.
לעתים נדירות בלבד אנו נוגעים בממד חסר הזמן של ההווה – ברגעים של יופי פתאומי או של סכנה פתאומית, בפגישה עם האהוב או ברגעי ההפתעה של הבלתי צפוי.
מעט מאוד אנשים יוצאים החוצה מעולם הזמן והשכל, משאיפותיו ומהתחרותיות שלו, ומתחילים לחיות בעולם של חוסר הזמן; ומבין אלו שעשו זאת, מעטים בלבד ניסו לחלוק את החוויה שלהם. לאוטצו, גוטאם בודהא, בודידרמה… או באחרונה גורגי גורדייף, ראמנה מהרישי, ג’ קרישנמורטי… הם נחשבו על ידי בני זמנם לחריגים או למשוגעים, ואחרי מותם כונו “פילוסופים”. במשך הזמן הם הפכו למיתוסים – ובתודעה האנושית אינם מצטיירים עוד כאנשים בשר ודם; ייתכן והם מייצגים עבורנו את השאיפה הקולקטיבית לגדול אל מעבר למציאות הרגילה ולקטנות, אל מעבר לחוסר המשמעות של חיינו היומיומיים.
אושו הוא אדם שגילה את הדלת שמעבר לה אפשר לחיות בממד חסר הזמן של ההווה – הוא קרא לעצמו “אוהב קיום אמיתי” – והוא הקדיש את חייו לגירוי אחרים לחפש את אותה הדלת, לצאת החוצה מהעולם של העבר ושל העתיד ולגלות בעצמם את עולם הנצח.
הוא מעולם לא התרחק ממחלוקות. מבחינת אושו, אמת אינה יכולה להיות פשרה, או שהיא כבר אינה אמת. ואמת אינה אמונה אלא התנסות. הוא מעולם לא ביקש מאנשים להאמין במה שהוא אומר, אלא ייעץ להם לערוך ניסויים ולהיווכח בעצמם.
לאחר הארתו בגיל עשרים ואחת השלים אושו את לימודיו האקדמיים ובילה כמה שנים בהוראת פילוסופיה באוניברסיטה של גבלפור. בשנים אלה נסע לכל אורך הודו, כשבמהלך מסעו הוא נותן הרצאות, מאתגר מנהיגים דתיים בעימותים פומביים ונפגש עם אנשים מכל אורחות החיים. בשנות השישים המאוחרות התחיל אושו לפתח את המדיטציות הדינמיות הייחודיות שלו. האדם המודרני, הוא אמר, עמוס כל כך במסורות המיושנות של העבר ובחרדות של החיים המודרניים, עד שהוא חייב לעבור תהליך טיהור עמוק לפני שיוכל לקוות לגלות את המצב חסר המחשבות והרגוע של ה
מדיטציה
בשנות השבעים המוקדמות החלו המערביים הראשונים לשמוע על אושו, והצטרפו למספר הגדל והולך של הודים שנחנכו על ידו לסניאסים. עד 1974 הוקמה קומונה סביב אושו בפונה, הודו, וזרם המבקרים הפך במהרה לשיטפון. הרבה מהמערביים הראשונים שהגיעו היו מטפלים, שהתמודדו עם מגבלותיהן של התרפיות המערביות, ושחיפשו גישה שתוכל להגיע אל הרבדים העמוקים יותר של נפש האדם ושתוכל לשנותם. אושו עבד קרוב אליהם כדי לפתח את התרפיות שלהם בהקשר של מדיטציה.
עד שנות השבעים המאוחרות היתה הקומונה בפונה למרכז התרפיה והמדיטציה הגדול בעולם.אושו עזב את גופו ב- 19 לינואר 1990. ממש שבועות אחדים קודם לכן הוא נשאל מה יקרה לעבודה שלו לאחר שילך. הוא אמר:
האמון שלי בקיום הוא מוחלט. אם יש אמת כלשהי במה שאני אומר, היא תשרוד… האנשים שנשארים מעוניינים בעבודה שלי, הם פשוט ישאו את הלפיד, אך לא יכפו שום דבר על אף אחד…אני אשאר מקור השראה לאנשיי. אני רוצה שהם יגדלו בעצמם – איכויות כמו אהבה, כמו מודעות, כמו חגיגה, שמחה ושמירה על עיניים רעננות כשל ילד…
אני רוצה שאנשיי יכירו את עצמם, ולא יהיו על פי מישהו אחר. והדרך היא פנימה.
