אנשים חיי הם נדירים

" אנשים חיים הם נדירים, כל השאר פשוט קיימים" מתוך חברים כותבים

לנשימות הגעתי אחרי שבחדר כושר כל הזמן אמרו לי שאני לא נושמת, אחרי שהמטפלת שלי כל הזמן ביקשה ממני שוב ושוב ושוב, לנשום. לא הבנתי על מה הם מדברים, הרי אי אפשר לחיות בלי לנשום..

 

אז החלטתי לנסות ללמוד לנשום והגעתי לערב מבוא של סדנת נשימות.

מיד כשהגעתי הרגשתי שקשה לי לנשום מרוב פחד. אבל רציתי לנסות ולהבין במה מדובר ונשארתי לסשן- אבל לא הצלחתי להישאר עד תומו, ופשוט ברחתי באמצע... הפחד הציף אותי והרגשתי שאני מאבדת שליטה.

 

כמעט שנה אחרי בואי לאותו ערב מבוא, כמעט שנה של התלבטויות ופחד אמיתי, חזרתי לרמת אפעל  שוב, והפעם ישר למפגש הראשון של הסדנה.

ושוב הפחד הציף אותי. בעוצמות שלא הכרתי ולא הצלחתי להבין.  הגעתי סקפטית מאוד ועם לא מעט חומות והגנות.

הסשנים הראשונים לא היו פשוטים עבורי, וזאת בלשון המעטה. בעוד שחלק מהמשתתפים בסדנה חשו תחושות נפלאות בסשן, אני הרגשתי פחד נוראי, הבכי הציף אותי בצורת חסרת מעצורים הגוף שלי קפא פיזית מה שהגביר בתחילה את הפחד עוד יותר, ולא הצלחתי להבין למה אני מגיבה ככה לנשימות.

רישי אמנם הסביר לי שצריך "לרוקן" את הכוס כדי שהיא תוכל להתמלא אבל זה לא היה פשוט להאמין שאי פעם אני אצליח להתרוקן. האמת, לא הבנתי מה אני צריכה לרוקן, לא הבנתי למה הסשנים גורמים לי לבכות.

אבל המשכתי להגיע למפגשים, גם אם פחדתי, ואט אט גיליתי איך אני מחכה בקוצר רוח למפגש הבא.  הפחד התפוגג לאט ותחושת ציפייה החליפה את הפחד.

חשתי ציפייה אל הלא נודע, משום שכל מפגש הוציא משהו אחר, תובנה אחרת, תובנה שליוותה אותי במהלך השבוע כולו עד למפגש הבא.

 

שנה וחצי אחרי שהתחלתי בתהליך של חיפוש אחר המשמעות של המושג חיים, ומה זה אומר להיות  מאושר, שנה וחצי אחרי למידה, קריאה והשתוקקות לכל פיסת מידע שיכולה לגרום לי להרגיש חיה, נדמה שזה מובן וברור, אבל ההרגשה הייתה שזה פשוט נשאר בראש, ברמה השכלית ואיכשהו לא מצליח לבוא לידי ביטוי בפועל.

 

הנשימות בעצם, השלימו לי את התהליך שעברתי ברמה השכלית ובעקבות המפגשים הצלחתי לבצע את השינוי ברמה העמוקה יותר. ברמת הרגש. 

בסדנה למדתי להבין שזה בסדר להרגיש, שאני צריכה לכבד את הרגשות שצפים בי ושיש לרגשות האלו מקום.

למדתי לסמוך על עצמי, ועל התחושות שמלוות אותי. למדתי לשים לב מהן הפעמים בהן אני מפסיקה לנשום.

 

אני מרגישה שהחיים שלי השתנו. אבל הם בעצם לא השתנו בכלל, עובדות חיי נשארו כפי שהיו אלא שהגישה שלי אליהם השתנתה. הדרך שבה למדתי להקשיב לנשימה שלי, להתבונן ולבחון את הרגשות שצפים בי, למדתי לנשום ולתת להם מקום.

 

למדתי להפנים את העובדה שלא תמיד אפשר לשלוט בשינויים שחלים בחיינו אבל כן אפשר לשלוט בדרך שאנחנו בוחרים להגיב לאותם שינויים. לשלוט בשינויים- אינה בהכרח לקבל אותם בהכנעה אלא להתבונן ברגשות שצפים בך נוכח השינוי, לבחון אותם, לתת להם מקום ולאפשר להם להצמיח אותך למקום טוב יותר.

 

למילים יש כח ועוצמה. אבל במקרה שלי, אין לי מספיק מילים להודות ולהוקיר את עבודתן של האסיסטנטיות הנפלאות. סמדר- שמביאה איתה את השקט הכל כך קסום, חני- שמביאה עימה את הרכות האינסופית והחיבוק שאפשר לטבוע בו, ויפעת-שמגיעה עם יכולות מגע הקסומות,  שעזרה לי להבין כמה אני מפחדת מהקול של עצמי. אתן מקסימות ומדהימות שאין לתאר במילים. אף סשן לא היה מוצלח אילולא עזרתכן.

ורישי היקר- מה עוד אוכל להוסיף שלא נאמר? הכריזמה שלך שהרתיעה אותי בתחילה,  גרמה לי להירתם לתהליך באופן מלא ומחייב. הצלחת לגעת בי כמו בכל אחד מאיתנו, ואני מודה לך על שלא שפטת אותי על הביקורתיות ועל הסקפטיות הבלתי מוצנעת שהייתה בי.

 

ולסיום אומר-  " אנשים חיים הם נדירים, כל השאר פשוט קיימים".

 

אוהבת מאוד,   מאי קרני

 

יוני 2010

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רישי : 054-4338258   סוקי : 050-5260271  מייל:  rishibreath@gmail.com